אין כמו ריח של ספריה. כשאני נכנסת לחלל, לפני כל המראות שמסביב, ריח שאין לטעות בו מכה את הנחיריים ומעיד על כך שהגעתי לספריה. זהו ריח שקשה להגדיר אותו במילים, ריח של נייר, דבק כריכה ועתיקות ימים, ריח שמזכיר ילדות ומסעות במחוזות דמיון רחוקים. מעבר לריח יש את העניין המיוחד שעליך לשמור על שקט כשאתה בספריה כאילו הגעת למעין בית מקדש, קודש הקודשים של הספרים. כולם מהלכים על קצות האצבעות, מלחששים בחשאיות ואם חס ושלום מישהו העז להרים ולו במעט את קולו הוא זוכה למבט מזהיר של הספרנית ואם הרחיק לכת עוד טיפה הוא מקבל את נזיפת הששששש הידועה שתתריע בפניו על כך שהוא פורע חוק רציני והוא עומד רגע אחד לפני זריקתו החוצה בבושת פנים.
אני זוכרת שאמי היתה לוקח אותנו פעם בשבוע לספריה, טקס קבוע שאחותי ואני לא היינו מוכנות לוותר עליו בשום פנים ואופן, החל מהנסיעה ההרפתקנית בקו שישים ושש מגשר ההלכה ברמת גן ועד להגעתנו לבית יד לבנים בתל אביב מרחק שלוש תחנות מביתנו. השהות בספריה כללה סיפור בלחישה שסיפרה לנו אמנו בחלל המיועד לכך וכמו כן השאלת ספר לכל אחת מאיתנו, מה שהשאיר אצלנו עד היום אהבה גדולה לקריאת ספרים.
מדי פעם היינו מרחיקות לכת במסעותינו ומגיעות עד ל"בית אריאלה" שבלב תל אביב שמאכלס את אחת הספריות הגדולות בארץ כולל ספריית ילדים שופעת בספרים. שם היה מתרחש קסם מופלא שהוגש בידי המספר שלמה עבאס. בקולו הנמוך שידע לעלות גם לגבהים מפחידים ומרטיטי לב, היה מספר לילדים מעשיות ואגדות עם ושובה את לבבותינו הצעירים. מבוגרים לא היו רשאים להיכנס ואילו הילדים יכלו לשכב על השטיח שעל הרצפה ולעשות ככל העולה על רוחם בממלכת הילדים הקטנה כל עוד שמרו על שקט והיה אם מישהו היה מפריע היה שלמה עוצר את סיפורו, תוקע מבט נוקשה בעבריין ומזהיר בשקט בקולו הנמוך שבפעם הבאה הוא ימצא את עצמו מחוץ לחגיגה ומאותו הרגע היה שורר שקט מופתי עד לסוף שעת הסיפור שנמשכה כארבעים וחמש דקות, הוא לא היה מפעיל את הילדים, לא היתה מוסיקה לא היו תלבושות או אטרקציות, רק סיפור מוצלח ונוכחות מהפנטת של מספר סיפורים מוכשר. אני מקווה בשביל ילדי שכשתקופת וירוס הקורונה תחלוף נוכל לשוב אל הספריות ומי יודע אולי נמצא גם אנחנו מספר סיפורים מופלא שיהפנט את לבבות הילדים ויעורר גם בהם אהבה לספרים ולסיפורים. היום אני בעיקר מפליגה לבלוג https://laitman.co.il/