לא אשכח לעולם את החוויה הראשונית של ההליכה לקלפי, לבחירות, לפני הרבה שנים כמו שלא אשכח את מלחמת יום כיפור. בדיוק סיימתי אז את השירות הצבאי, מקום שתרומתי לביטחון המדינה הורגשה ישירות וגרמה לי להרגשת גאווה. ההשתתפות בבחירות גרמה לי גם כן להרגיש סוג של גאווה – על כך שאני עושה מעשה משמעותי לגוף הגדול והחשוב לי ביותר, למדינת ישראל.
מאז חלפו הרבה מערכות בחירות ואיתן גם התחלפו הרגשות שלי ביחס לאותה חובה אזרחית. תחושת הגאווה לגבי מילוי המשימה הזאת כבר לא ליוותה אותי; היא התחלפה לעיתים במצוקה ובתסכול על חוסר היכולת שלי להשפיע על מצה המדינה. שמתי לב שההזדהות או אי-ההזדהות שלי עם ההתנהלות של ממשלות ישראל השפיעה על המוטיבציה שלי לבחור.
מהסתכלות על עצמי מהצד, ניסיתי לבחון את המניעים בלא מודע שלי שהשפיעו על אותה הרגשה וחוסר מוטיבציה. התגלה לי מרכיב מאוד מעניין ומפתיע באישיותי ואולי לא רק בזו שלי אלא של כולנו כבני אדם – שהשפיע על הרצון או חוסר הרצון שלי לבחור. הצורך שלי שהתוצאות שלהן תהיינה לפי מה שנראה לי כנכון, רק הן הנחו אותי; לא הייתי מסוגלת לראות את המכלול השלם – את עובדת היותי רק חלק מקבוצה גדולה, קבוצת אזרחי מדינת ישראל. לא הפנמתי עדיין את העובדה שגם למי שלא חושב כמוני יש זכות קיום והשפעה על המדינה בדיוק כמו לי, ואין כאן "נכון או לא נכון" בבחירה שכל אחד עושה. התחלתי לחשוב מה זה הבחירות האלה בשבילי? מה זה להיות ישראלית? אפילו מה זה יום כיפור בשבילי…
אם עדיין לא ממש האמנתי לאותו גילוי שצץ מהתת מודע שלי, באו מערכות הבחירות האחרונות ולימדו אותי את החשיבות של נתינת מקום והכרה לכל הדעות הפוליטיות על המגוון הגדול שבהן. כאילו היקום גרם לכך במכוון שכל אחד מסבבי הבחירות האחרונים הסתיים בשוויון במניין הקולות של שני צידי המפה הפוליטית. אם לא שמתי לב (אני ועוד רבים אחרים) שעלינו לכבד את אלה שלא חושבים כמונו בדיוק כמו שאנו מכבדים את עצמנו, בא כוח הטבע והכריח אותנו להגיע לזה. הלוואי שנשים לב לזה, ונשנה את ההתנהלות חברתית שלנו בהתאם.