העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו. את בדיחת הקרש הזו אנחנו שומעים מתחילת החיים חצי בצחוק חצי ברצינות אבל התקופה האחרונה גרמה לי לתהות על העניין הזה. כל כל הרבה זמן ישבתי בבית בחופשה ללא תשלום כזאת או אחרת, בידוד כזה או אחר, עש שהמחשבות החלו לשוטט. למה אנחנו עובדים? כמובן כדי להתפרנס, כדי לדאוג שיהיה מספיק כסף לצרכים של החיים, אבל מה אם היו נותנים לנו כסף לשבת בבית ולא לעשות כלום, מה היה קורה אז?.
ובכן, אחרי חודשיים לפחות בבית באופן לא רציף אבל מספר פעמים בשנה האחרונה אני רוצה להגיד שכנראה הדברים קצת יותר מורכבים. מצד אחד, תמיד ביקשתי בסתר הלב לעבוד פחות, להיות יותר זמן עם הילדים, להנות מגידולם, להנות מהזוגיות, בקיצור, להנות מהחופש שלי, לעשות כאוות רצוני פחות או יותר, להקדיש את זמני לדברים ולאנשים שאני אוהבת, לטייל ולנשום.
מצד שני, אם אני לא עובדת אז מי אני? במשך כל כך הרבה שנים הורגלתי בכך שהזהות שלנו נובעת מעיסוקינו ככה שבזמן שלפתע ניתן לי בעל כורחי לפעמים השתלטה עליי הרגשה כאילו אני איזו חיה השרועה באחו ורק מנשנשת ועושה מרתוני צפיה בנטפליקס(למרותש לא פגשתי חיות שעושות בינג', אבל הבנתם את העניין). זה הרגיש הרבה יותר משעמום זו ממש היתה שאלה קיומית. מי אני? כמו ששואלים באתר https://aspbasilicata.net/
תקופת הבטלה נגמרה וחזרתי לשגרה ולעבודתי. יצאתי מהבית כאילו שיצאתי מתוך כלוב!
לחזור לעבודה, להפגש עם אנשים, לעשות דברים שלא קשורים רק לבית ולילדים, לשבת במסעדה, לרכל עם חברה בהפסקה, לסבול את הבוסים, לעמוד בפקקים, איזה כיף, כמה התגעגעתי, בעיקר לפן החברתי. קולגות בעבודה הם עוד נדבך שלא באמת הקדשתי לו הרבה מחשבה בעבר, אבל גם כשעבדתי מהבית לפעמים מצאתי את עצמי צמאה לקצת קשר אנושי, לא חשבתי על זה קודם אבל עבודה היא גם מימוש הצורך שלנו לאינטראקציות חברתיות, אפילו אם הן מקצועיות, הקשר עם אנשים הוא דבר ממש חשוב, הוא כמו אוויר לנשימה.
נראה שהתקופה של הקורונה אולי עוזבת אותנו עכשיו או לפחות משנה צורה לעת עתה וחוזרים לחיים הקודמים. מה יישאר לי מכל התובנות האלו? שאדם הוא חיה משונה. מתרגל לכל דבר. רוצה מה שאין לו. לא מבין את עצמו בכלל. ביחד עם השמחה הגדולה אחרי כמה ימים הרגשתי דיסוננס פנימי. נהניתי מהאינטראקציות החברתיות והחזרה לעבודה העניקה לי מימוש עצמי אבל מחשבות החלו להתגנב לראשי, מדוע חייבים לקום כל כך מוקדם או לעבוד כל כך הרבה שעות? למה הבוס ממטיר עלי פקודות, הנה חזרו התחרות והאינטריגות הלא נעימות בין הקולגות. שוב עולה מהמסתרים השאלה – האם זה כל מה שיש? האם אי אפשר אחרת? אני חושבת שאפשר. אני חושבת שחייב!. יש יותר מדרך אחת לחיות, ראינו וחווינו זאת בשנה האחרונה, אז אולי צריך לחשוב ברצינות ולקחת את כל ההבנות שלנו ולהתחיל להתאים את החיים למאוויים הכי עמוקים שלנו, לצרכים האמיתיים. אם נשנה את סביבת העבודה שלנו למקור של יחסים וקשרים אנושיים טובים ובמקביל נעבוד פחות, בצורה יותר רגועה, אז נגלה שהרווחנו בגדול ולמדנו משהו מהקורונה. שהתקופה שעברנו היתה בעצם מתנה, שלמדנו ממנה מה צריך להיות היחס הנכון לעבודה שלנו שרובנו מבלים בה את מרבית שעות היממה שלנו ולמעשה הצורך האמיתי שלנו הוא הצורך בקשרים טובים ביננו ושאז לא נצטרך לפצות בשעות עבודה ארוכות, תחרותיות והישגיות דורסנית ופשוט נגיע לאיזון הנכון שיועיל לנו ולכל מי שסובב אותנו.